פעם הוא ביקש ממני להכין לו קפה. זו לא הייתה משימה קלה. כן, אני אוהבת לשתות קפה, אני אוהבת שמכינים לי אותו, שמגישים לי אותו בבוקר לשולחן, שמגישים לי אותו בצרוף העוגיה הקטנה הזו בטעם קפה בבית הקפה, ולעיתים אני נהנית להכין אותו לעצמי, כמו שרק אני יודעת. אבל, כשהמשימה היא עמידה בציפיות של אחרים בכל הנוגע לקפה שלהם, לרוב אני נוטה להיכשל, ולכן מראש אני נמנעת.
כל אחד אוהב את הקפה שלו אחר, ועל טעם וריח כידוע אי אפשר להתווכח. כבר שמעתי אינספור ביטויים שאנשים מכנים את הקפה שלהם. יש לי חברה שאוהבת את הקפה שלה אשכנזי. לבן, היא אומרת, ומתוק-מתוק. יש שאוהבים אותו טורקי, שחור וחזק. בצבא "קפה רובאית" הוא למעשה 'נס על חלב' ותימנים בכלל שותים את הקפה שלהם לבן!! יש כאלו שאוהבים בלי סוכר, עם שניים, עם אחד ורבע, עם סוכרזית….. שלא נתחיל ונדון באילו שלא מוכנים לשמוע על אחר מאשר האבקה הנוראית הזו של 'עלית'.
אז הוא ביקש ממני נורא יפה. ועל אף ניסיונותיי להתחמק, הפעם לא הלך לי. אז קמתי, ניגשתי למטבח הקטן שלי, והוא צעק לי ככה מרחוק, "בכוס זכוכית שחורה!". כן, כן. תודו. לכולם יש בבית את כוסות הזכוכית השחורות המכוערות האלה, מימי חדר המורים בבית הספר התיכון בעעעעעעע. ראשית, היא קטנה מדי, כך שמראש צריך להכין 3 כאלו בו זמנית, ואם אין אפשרות כזו אז מוטב כבר לא להכין בכלל. זה יהיה כמו לפתוח שקית במבה גדולה ולאכול רק 'במבה' אחת. שנית, אי אפשר להחזיק בכוס הזו בכיף, כמו שצריך להחזיק כוס קפה חם, לכרוך את שתי הידיים מסביב לספל ולחמם אותן, גם בקיץ, להחזיק אותה תמיד בידיים, כמו תינוק, עד הלגימה האחרונה. הכוס השחורה קטנה מדי, שקופה מדי, וחמה מדי לאחוז בצורה הנעימה הזו. חייבים לשתות קצת ולהניח, קצת ולהניח. ממש טרטור. אם כבר מכינים קפה, אז שיהיה כמו שצריך - בחבית. וכמה שהחבית גדולה יותר, ככה יותר טוב. הספלים הצהובים של קפה 'ארומה' הם דוגמא מצויינת. פעם 'ארומה' חילקו אותן במתנה עם קניית מארז קפה, ומאז הפכו מושג שגור בפינו. אנשים שאיתם אני נוהגת לחלוק זמן קפה לא היו מתפשרים על אחת אחרת. הם כבר יודעים. קפה שותים בספל הצהוב, אחרת הוא לא ראוי להיקרא קפה.
הבחירה שלו בכוס הזכוכית כבר הטילה ספק על כל מערכת היחסית הפוטנציאלית שלנו. לטווח ארוך אני חושבת שלא היינו מסתדרים. פשוט שתי אסכולות שונות. כל אחת במקומה מונחת, כל אחת וצדקתה, יש אנשים שיהפכו עולמות רק כדי שכוס הקפה שלהם תהיה עשוייה מזכוכית שחורה, פשוט לא אני. הם זה הם. ואנחנו זה אנחנו. ובואו לא נערבב פה שני עולמות שהם יפים כשהם לחוד. מה גם שהכוס היחידה מהסוג הזה שהייתה לי בדירה הייתה בכיור ונאלצתי לשטוף אותה, לא מתוך פינוק, אבל כבר עשיתי את המאמץ של לקום ולהכין, אז גם לשטוף? אז עשיתי טובה ושטפתי. יש לי ברירה. הבנאדם אורח. לא נעים.
שאלתי בצעקה "כמה?" והוא החזיר לי "אחת ושתיים" אני שונאת את המשפט הזה. אתה יודע כמה גרסאות שונות יש ל'אחת ושתיים'??? כפית גדושה, שטוחה, עם גבעה קטנה בית ושני ילדים? אז הוא התחכם וענה, "אחת יפה ושתיים לא יפות". נו, מה אפשר להבין מזה? אז שמתי לו בכוס כפית אחת של קפה נמס, יפה, ושתי כפיות סוכר לבן סטנדרטי לא יפות. מזל שאין לנו סוכר חום בבית, אחרת היה מתחיל עוד דיאלוג ריקני על איזה מסוגי הסוכר עדיפים.
אחרי מסכת הכפית, הגיע שלב המים למרכז הבמה. "אז כמה?" שאלתי שוב והוא התמהמה רגע, ניסה לחשב באיזה שלב אנחנו עכשיו, וכשהבין, אמר "שלושת רבעי ורבע". אולי תהיה יותר ברור, אני ממלמלת לעצמי. אני צריכה להשיג עכשיו, באמצע הלילה, סרגל כדי למדוד את עומק הכוס, לחלקה בארבע ולהפחית רבע אחד מתוך הארבעה…. מזל באמת שהקשבתי בשיעור חשבון!
הכנתי, סוף סוף, ולהפתעתי, אפילו בשלום. הגעתי לסלון עם הספל שלו. עם הספל שלי. ועם קערית עוגיות חמאה. ממממממ… אני הולכת לשקוע בתוך הספל שלי ובעוגיות. אני נמרחת לי על הספה, מרימה רגליים עם גרביים למעלה, מסדרת את הישבן כך שיהיה לי נוח ומקרבת את הספל אלי. עוד לא נגעה שפתו בשפתותיי והבחור החל … "מזה, זה לא מתוק מספיק, את מתקמצנת על הסוכר? וזה שחור מדי, באיזה חלב השתמשת? 1 אחוז ? למה לא אמרת שיש לך רק 1 אחוז בבית, הייתי מבקש תה."
לך תעשה לרעך קפה.
לימור.