ביהדות מקובל לומר שהשם הוא המהות. כלומר, שמו של אדם (או חיה או חפץ) הם חלק ממהותו ומשמעותו ולא ניתנו לו בחינם. המהות קודמת לקיום, השם קובע את המהות. האגדה היהודית מספרת על אדם הראשון שנתן את השמות לחיות בהתאם לאופיין ולמהותן ואחת הדוגמאות האהובות עלי היא השם שניתן לכלב שמשמעותו "כ-לב" ומובנו שהכלב מתקשר, משקף את תחושת בעליו ומגיב לו באמצעות הלב, הרגש – כלב = כמו לב / כולו לב (ולפי פירוש אחר: כולו בית).
לא הייתי נדרש להקדמה זו אלמלא הוויכוח האהוב על יהודי המגרב בשאלה "מיהי חריימה". מסתבר (שוד ושבר) שהרבה אנשים טועים ומטעים את הציבור בכך שהם קוראים לדגים מרוקאים ברוטב אדום (חריף) בשם חריימה וזה הרי דבר שלא יעלה על הדעת כלל, שהרי מובנו של השם "חריימה" טמון באופן ההכנה הספציפי וההו-כה-מיוחד של יהודי טריפולי (ובתערובת התבלינים הסודית) ואל נא נבלבל בין דג פושטק ברוטב מרוקאי ובין חריימה טריפולטאית אצילה.
יהיו שיגידו שבימים הרי גורל אלו, בהם העולם מטלטל אנה ואנה (תרתי משמע), מדובר בשאלה איזוטרית ולא חשובה, אך נסו לומר זאת ליהודי מגרבי שורשי (או, לכל הפחות, למפתחת הדרכה חיננית ממוצא טריפולאי העובדת בחברת אי לרנינג והאחראית על פרסום הפוסטים בבלוג שלנו) – ותראו את כוחה של סערה. העלבון! העוצמה! אני ממליץ לגזור ולשמור לרגעי זעם.
והאמת שמדובר בעניין ישן נושן: על החריימה המקורית האמיתית + מתכון מומלץ (וגם סיפור מעניין) תוכלו לקרוא כאן. אני עצמי קיבלתי השראה מהשפים המדופלמים כאן, כאן ו כאן.
במהלך חופשתי התארחתי כשף אורח במסעדת אלתאמר  שבטולום, מקסיקו (פירוש השם, מילולית: alta, גבוה וmar-, ים ומשמעותו היא הים הפתוח, זה שמעבר למים הטריטואליים השייכים לאיזושהי מדינה). במסגרת זו בישלתי לצוות המסעדה (ולאורחיה) ערב של אוכל מזרח תיכוני. אחי הגדול, אבו חומוס, הכין חומוס (פרי שנים ארוכות של חיים בחו"ל וגעגועים למשחה האהובה). אני הכנתי את השאר. בין השאר הכנתי משהו שקראתי לו "דג פיקנטי ברוטב עגבניות טיפוסי לאיזור המזרח התיכון". אם השם הוא המהות, בואו נאמר ששמרתי על פאסון דיפלומטי וניסיתי לעשות את שלי לטובת היציבות באזורנו הרעוע. באותה מידה יכולתי לקרוא לזה פשוט "דג טעים", לא ראיתי צורך להכניס אותם לרזי הדקויות שרק אצלנו בטריפולי מבינים. הנה הפלואו לפניכם, ההכנה פשוטה וקלה והטעם טעים J.  אני השתמשתי בלוקוס נאה במיוחד אבל כל דג לבן טרי יתאים.
בתאבון, עידו

 שמן זית, שום, זרעי כוסברה, זרעי קימל, פלפל צ'ילי חריף טרי, פלפלים אדומים יבשים מתוקים וחריפים על להבה בינונית
 

מזהיבים יפה את השום אבל לא שורפים או משחימים אותו

העגבניות נכנסות פנימה כשהלהבה בשיאה, עם מעט מלח והרבה פלפל שחור

הלהבה גבוהה כל הזמן והיא תישאר ככה עד שהרוטב יסמיך והחמיצות של העגבניות תיעלם

בינתיים נתחי הדג מומלחים במלח גס וזרויים בזרעי כוסברה וקימל

ואילו הרוטב מצטמצם יפה (הלהבה עדיין גבוהה)

כשהרוטב נראה ככה, סימן שהדג יכול להצטרף

עם הדג הכנסתי גם ענפים של כוסברה ופטרוזיליה (אוציא אותם בהמשך לפני ההגשה) והורדתי את האש לחצי התורן

מכסים את הדג ברוטב, רבע שעה על אש בינונית ואפשר כבר לערוך את השולחן

בדקה האחרונה של הבישול הוצאתי את הענפים והכנסתי את רוב העלים הקצוצים של הכוסברה והפטרוזיליה שהפרדתי מן הענפים לערבוב אחרון עם הרוטב. את המעט שנותר פיזרתי בהגשה על הדג עצמו

וזו כבר התמונה המלאה הכוללת גם החומוס, קציצות קבב, חצילים בטחינה, חמוצים עיראקיים, בצל בסומאק וסחוג טרי

כל יום הוא מסע מטורף: לארגן את הילד, להתארגן בעצמי, לקחת איזה קפה לדרך, על הדרך, להקפיץ לגן, לעקוף את הפקקים, פגישה פה פגישה שם, לעבוד, וכמה שיותר מהר כדי להספיק לעקוף את הפקקים גם בדרך הביתה ולקחת את הילד מהגן, לתקתק ארוחת ערב, מקלחות, קצת לארגן את הבית (הוא "על גלגלים")… היום לימודים, פילאטיס, מחר ערב רומנטי באיזה בר, יום חמישי ארוחת ערב עם חברים, עד שבסוף יום אחד או שניים שפויים בשבוע, כשאין איזה תוכניות מרחיקות לכת, אנחנו שוקעים לנו בעונג בספה המפנקת וכדי קצת להרחיק את מחשבותינו משגרת יומנו העמוס, אנחנו עושים את הבלתי נמנע - פותחים את הטלוויזיה.

לדקותיים שלמות אנחנו מרגישים שהנה, הגענו אל הנחלה – קצת שקט..

אבל אז מתחיל מסע מטורף אחר הכולל זפזופ אינסופי במחשכי ערוצי הYES  וה – YESMAX… מה נראה?

חדשות. מגניב קצת חדשות… מאוד חשוב להיות מעודכנים. אבל אז שוב, מצרים, ושוב תוניסיה, קצת תימן ועומאן ועכשיו לוב…משעמם. אגב, נכון זה נראה כאילו שתלו את שם המדינה והדיקקטור הנוכחיים באותם משפטים קבועים, זהים, ארוכים ומייגעים של אהוד יערי משבוע שעבר? … מספיק, נמאס.

אולי "לילה כלכלי" עם הבחור עם החליפה?  דיי נחמד עד שפתאום מגיעה כתבה על הרכבת או דיון אודות הריבית על המשכנתאות שמחזירה אותנו לעיסוקים שלנו מלפני שעתיים… מספיק, נמאס.

מה עם איזה ריאליטי זול? גם שם חייבים להיות בעניינים כל הזמן… אבל אז אנחנו מגלים שהשעה כבר 01:30, גם פספסנו שעתיים מהחיים שלנו בשיממון וריקנות ובסוף גם בלילה חולמים על פרידה מבשלת את אלכס וליטל בווק ענק עם קצת סויה באיי קמרינס… פשוט נורא…

בסוף מחליטים ללכת עלסדרה איכותית. אבל איפה מתחילים?? סופרנוס, אבודים, נעלמים הלכו לאיבוד…. וגם איזו סדרה איכותית יצרו באורך של חצי שעה? ..אני כבר ממש עייפה…

בקיצור- בסוף תמיד אחרי זפזופ מייגע של חצי שעה אנחנו נתקעים על עוד פרק של סיינפלד או חברים שאנחנו כבר מדקלמים בעל פה.

ת'כלס, אין כמו קלאסיקה.  מה רע?!

עירית

השעה:  7:45

המקום: שער הכניסה לחטיבה הצעירה.

"שמעת שחלק מהילדים עברו לחוברת השניה בשפה?" שאלה אותי בחרדה אמא של ילד מהגן.

"לא, לא שמעתי" עניתי במבוכה. קצת לא נעים להיות האמא הזו שאין לה מושג מה הקצב של הילדים בחטיבה.

"זה ממש מאכזב אותי, אני רוצה להבין לפי מה היא קובעת את מי להעביר ולמה שגב שלי עדיין בחוברת הראשונה".

"כנראה שהיא העבירה ילדים שממש שולטים באותיות והיא רצתה לקדם אותם" ניסיתי לעודד. כבר בחצי הראשון של המשפט הבנתי שעשיתי את טעות חיי (לבית של הילד הזה, עידן כבר לא יוזמן).

"מה פתאום?! איזה שטויות! תראי לי פה ילד שהוא ברמה של שגב, אני הולכת לדבר עם מלי".

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש אחרי כל השיחה המוזרה הזו הייתה: "תנוחי"! מה הלחץ? למה להכניס ילדים בני 5 לתחרות על הישגים?

אותה מחשבה התחלפה כעבור שתי דקות במחשבה אחרת (מטרידה לא פחות): מה זה אומר עלי כאמא? לא אכפת לי שהילד שלי (רחמנא ליצלן) עדיין בחוברת הראשונה בשפה? מה זה אומר על הילד שלי? הוא יודע חשבון מעולה (ניסיתי לעודד את עצמי) אולי זה משפר את המאזן?

שיחת טלפון קצרה לחצי השני החזירה את הכל לפרופורציות.

הכל בסדר, הכל בשליטה, הילד שלנו בסדר גמור למרות שהוא רק בחוברת הראשונה J

מוקדש באהבה לכל ההורים הרושמים את ילדיהם לכיתה א' בימים הקרובים.

הדס

כמו שאני רואה את זה יש שתי אסכולות בארץ – אלו שמאמינים שאנחנו חיים בתוך בועת נדלן, וסופה (כמו כל בועה) להתפוצץ, ואלו המאמינים כי הנדלן בארץ חזק והינו במגמת עליה מתמדת.
ואיפה אני בסקלה הזו? שאלה טובה!
רציתי לחשוב על עצמי שאני לא ממש כמו כולם, ולא תמיד הולכת בתלם, אלא מפעילה שיקול דעת, בוחנת אופצוית, ומוצאת פתרונות יצירתיים - אבל לאחרונה אני בכלל לא בטוחה שזה נכון.
אז חשבתי על קניית דירה בבאר-שבע והשכרתה לסטודנים כי התשואה גבוהה – אז חשבתי…
וחשבתי על קניית דירה בדמי מפתח בת"א כי זו האופציה היחידה שלי לגור בת"א שלא בשכירות – אז חשבתי…
וחשבתי על קניית דירת 3 חדרים יד שנייה כי המחירים יחסית שפויים  – אז חשבתי…
וחשבתי לקנות נכס בארה"ב כי שם הבועה כן התנפצה – אז חשבתי…
אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד.
בסוף מצאתי את עצמי קונה דירת 4 חדרים מקבלן בפרויקט חדש (ברחובות) – כמו כולם, ועכשיו אני צריכה לחכות שנתיים שהדירה תבנה – כמו כולם, ולהשתעבד למשכתנא לשנים הקרובות – כמו כולם (מלבד ברי המזל שבינינו).
עכשיו אני מרגישה ממש כמו כולם, אבל אם להגיד את האמת זה דווקא מרגיש די חמים ונוח.
אז בהצלחה לכל המחפשים, לאלו שמחכים לתשובות מקבלנים, לאלו שיושבים על הגדר ובמיוחד לאלו שכן מצאו פתרונות יצירתיים והיה להם את האומץ לממשם!
מאיה

היה היה כפר קטן ובכפר גר נזיר. יום אחד, יצא הנזיר לטייל וכשהגיע לפאתי הכפר ראה בור גדול.

הוא הציץ פנימה ולא ראה את הסוף. סקרן אותו לדעת עד כמה עמוק הבור, אז הוא לקח אבן וזרק אותה פנימה (כי הרי ככה מודדים עומק של בור). האבן נפלה והנזיר לא שמע אותה פוגעת בשום דבר. הוא הכניס את ראשו פנימה וצעק: "יש שם מישהו….?" אך לא שמע תשובה.

הנזיר קרא לאנשי הכפר ואחרי כמה ניסיונות ומספר בדיקות הבינו כולם, שזהו בור ללא תחתית.  

עוד באותו היום, החלו אנשי הכפר להשליך את הזבל שלהם לתוך הבור. את כל הזבל שהיה להם.

עוד באותו החודש, החלו אנשי הכפרים שבאזור, גם כן להשליך את כל הזבל שלהם לתוך הבור.

עוד באותה השנה, כל ישובי האזור כבר השליכו את כל הזבל שלהם לתוך הבור ואף הזרימו את מי השפכים לתוכו.

אנשי הכפר הקטן הבינו כי יש בידיהם נכס נפלא ובהדרגה החלה מתפתחת תעשייה שלמה סביב הבור.

ככל שעברו השנים הלך הכפר הקטן והתפתח לעיר מודרנית ומשגשגת.

ואז, יום אחד, יצא ילד אחד מהעיר לטייל. הוא טיפס על הר, שצפה על העיר ושם ישב. ישב וחשב וצפה על העיר. לפתע פתאום, נפלה לו אבן על הראש.

הוא הסתכל למעלה, כדי לראות מאיפה נפלה האבן, וראה מעליו פתח. מתוך הפתח הציץ ראש ענק של נזיר, שצעק אליו: "יש שם מישהו…?"

סיפרו לי סיפור ואני חשבתי על…

ורד

איך יכול להיות שלאדם מתפלסף שכמוני יש רתיעה מהבלוג?
הרי כל כך הרבה סוגיות ותהיות חולפות בראשי מידי יום- על מופלאות העולם הזה והמשמעות שלו, על היצור שמתגבש בבטני, על ההבדל שבין נשים לגברים, על הידרדרות הערכים והפיכתנו לשטחיים ומנותקים יותר ויותר, על העתיד לבוא, על ההתבגרות, ההבשלה ומה שבא איתה, על המדינה המורכבת בה אנו חיים, על המשפחה המורכבת גם כן- אליה אנו שייכים, על מושג הבית וכל הבא עימו, על הזוגיות והקשר הממוסד, על חלומות- מקורם ופשרם, על ועל ועל…
אז יודעים מה? אנסה פשוט לחבר בין כלל הרעיונות:

העולם הזה מופלא, מלא בצבעים ושונויות ובעיקר מלא בסימני שאלה נצחיים.
מה יותר מפליא ומעורר פליאה מגוף ונשמה שמתהווים להם אט אט על פני 9 חודשים?
מעניין איך המציאות תראה אחרי שהיצור ייצא לאור ומעניין מה ירגיש נבי היקר לאור זה שלאורך הדרך הוא לא יודע לספר את שמרגיש…
איך זה להביא היום ילד לעולם בו לא משחקים ממש בחוץ ואחד עם השני, כי הרבה יותר מושכים המחשב והאייפון (שעד אז כבר יוחלף בדבר משוכלל ומפחיד בהרבה)?
ואיך זה להביא ילד למדינה כה מורכבת, מדינה באיום מתמיד בה התקווה לשלום כבר לא ממש מורגשת?
ואיזה מין בית אספק ואבנה? אני רוצה בית מלא בחום וריח בישולים, בית בו נוכחות ההורים מורגשת, בית של ביטחון ושייכות, בית מלא באור…
במציאות של היום אפשר להגשים זאת? נראה כי חייבים להיות בבית כדי לתחזק את החלום ואז מה עם עבודה?
אני רוצה להיות גם אשת בית, גם אשת קריירה, וגם לא לשכוח לעולם את תפקידי הנשי כבת זוג, נראה לכם שאפשר להצליח?

אולי התשובה לכל היא בעצם החלום- לחלום ולדמיין את שאני רוצה כדי להתקרב למימוש.
בטוח שייקח זמן, אולי אפילו שנים, אבל כאן מהות החיים- לפסוע צעד אחר צעד אל עבר מימוש החלומות הרי שאם מיד היינו מגשימים ומקבלים את התשובות - לא היה טעם לדרך.
אז לסיום אני נותרת עם אופטימיות, סקרנות וחיכיון לבאות !

דפנה

 סבתא שלי אומרת שאנחנו כבר לא קוראים כמו פעם. צודקת. פעם זה היה לוחות חימר, אחרי איזה אלף שנה הופיעה הטכנולוגיה של עורות עיזים, אחר כך המצרים עם הפפירוס, בקושי התרגלנו לזה וכבר הסינים עם הנייר, לא עברו אלפיים שנה והופס – היום את רוב הקריאה שלי אני עושה על המחשב. סבתא שלי אומרת שזה בכלל לא אותו דבר. כרגיל התחלתי להתווכח איתה, אמרתי לה מה קורה לך סבתא print is dead, זה כבר ברור. אבל אז הלכתי לכנס על ספרים דיגיטליים של האו"פ, ונחשו מה. מסתבר שהיא צודקת. כרגיל…

מסתבר שמחקרים מחקרים מדעיים מצביעים על כמה הבדלים מרכזיים בין קריאה ב"דיגיטל" (יעני במחשב, כמוני) וקריאה בפרינט (יעני מודפס, כמו סבתא שלי).

כמה הבדלים מרכזיים שנמצאו במחקרים:

·         נמצא שברמה הארגונומית הריצוד של צג המחשב מעייף את העין האנושית ומקשה על הריכוז לאורך זמן.

·         אתגר ארגונומי נוסף נובע מאורך השורה הגדול יותר בדיגיטל. בגללו ובגלל היעדר רמזים טיפוגרפיים אליהם אנו מורגלים בקריאת פרינט – העין מתקשה למצוא את תחילת השורה הבאה.

·         ברמה העיצובית, עמודי דיגיטל בדרך כלל מכילים יותר "רעש ויזואלי" מעמודי פרינט: תפריטים, כפתורי ניווט, כותרות, פרסומות, לינקים, אימאג'ים וכו'. כל אלא מסיחים את דעת הקורא ומעודדים קפיצה של העין בין אובייקטים בזמן הקריאה, קרי רפרוף על החומר במקום קריאה מעמיקה.

·         אספקטים עיצוביים נספים קשורים להבדלים במבנה ועימוד הטקסט, למשל אינדנטציה, חלוקה לפסקאות, שימוש בפונט וצבע רקע מתאימים וכו'. כל אלא משפיעים לרעה על חויית הקריאה של טקסט דיגיטלי, אם כי ניתן להתמודד איתם ברמה מסויימת על ידי התאמת העיצוב לסביבה דיגיטלית.

·         דיס אוריינטציה – היעדר רמזי התמצאות כמו עובי הספר ואורך הדף, מביאים להשקעת מאמץ גדולה יותר בהתמצאות בטקסט בדיגיטלי לעומת המודפס, שבאה על חשבון ריכוז בחומר הקריאה.

התוצאה של כל ההבדלים הללו, היא עומס קוגניטיבי גדול יותר בזמן קריאה בדיגיטל. מסתבר שהצורך להשקיע משאבים קוגניטיביים בהתמצאות טיפוגרפית, התעלמות ממסיחים, התגברות על אתגרים ארגונומיים וכו', כולם באים על חשבון הריכוז בטקסט עצמו. למאמץ הקוגניטיבי הנוסף בזמן קריאה בדיגיטל יש כמה השלכות, המרכזיות הן:

·         רפרוף – נטיה לקריאה קופצנית ומרפרפת בדיגיטל, לעומת עיבוד מעמיק יותר של הטקסט בפרינט.

·         מהירות – קצב הקריאה בדיגיטל נמצא נמוך יותר ב-20% לעומת פרינט.

·         זכירה – מסתבר שאנחנו זוכרים פחות טוב טקסט שנקרא בדיגיטל. מה שמעניין הוא שקיימת תופעה של "זכירה מזוייפת"; אנשים שקראו בדיגיטל מאמינים שהם זכרו טוב יותר את החומר מאלו שקראו בפרינט, אבל במבחן על החומר דווקא קוראי הפרינט מפגינים זכירה טובה יותר. 

בשלב הזה כבר היה ברור שמארגני הכנס הם לגמרי בצד של סבתא שלי. התחלתי כבר להתייאש. מה גם שלמידה מתוקשבת כוללת די הרבה טקסט דיגיטלי ואם סבתא כל כך צודקת הרי שכל הביזנס שלנו נמצא בסימן שאלה…

לשמחתי בהרצאה השניה בכנס הצלחתי למצוא כמה נקודות של אור. מסתבר שכל הנתונים של ההרצאה הראשונה, זאת אומרת כל הנתונים לעיל, מתייחסים לאוכלוסיית מהגרים. לא, לא מדובר על מהגרים מדרפור, אלא על מהגרים מהמאה הקודמת. יעני אנשים כמוני וכמו סבתא שלי, שהתחנכו וגדלו בסביבת פרינט, ורק בבגרותם היגרו לסביבת דיגיטל (אגב, השימוש במונח מהגרים כדי לתאר אנשים כמונו הוא לא המצאה שלי, זה מונח מקובל אצל החוקרים. מסתבר שמבחינתם אנחנו שייכים למאה הקודמת ולמאה הזאת נקלענו רק במקרה. איפה הטיסות בחזרה אני שואל?).

מסתבר שאצל אוכלוסיית הילידים, אלו שנולדו וגדלו לסביבה הדיגיטלית (כמו היליד הזה) לא מוצאים ירידה כל כך דראסטית במעבר מפרינט לדיגיטל. למשל, במחקר שהשווה למידת חומר בין ילדים, צעירים ומבוגרים, נמצא ש:

·         אצל מבוגרים – מי שלמד בפרינט יוצא ציון גבוה יותר ממי שלמד אותו חומר בדיגיטל

·         אצל צעירים \ ילדים – מי שלומד בפרינט מוציא ציון נמוך יותר ממי שלומד בסביבה דיגיטלית

גם כשמדובר באוכלוסיית מהגרים, יש גורמים שיוכלים לשפר את חוויית הקריאה בדיגיטל:

·         אורך הטקסט משפיע – בדיגיטל חלוקה לטקסטים קצרים עדיפה, כי הם ייזכרו יותר טוב. הבדל זה מופיע גם אצל ילידים, ומסתבר שגם סטודנטים מעדיפים לקרוא טקסט קצר בדיגיטל וטקסט ארוך בפרינט.

·         גם בלי קשר לאורך הטקסט, הפער בין פרינט לדיגיטל יורד כאשר מעצבים את הטקסט באופן נכון ומותאם לסביבה הדיגיטלית (גורמים כמו צבעוניות, עיצוב עמוד, אורך שורה, פונט וכו'). יש ממצאים ברורים שמראים שטקסט שעוצב לפרינט ומעבר כמו שהוא לדיגיטל מביא לחוויית קריאה גרועה, וגם להיפך, במקרה של הדפסת טקסט שעוצב לדיגיטל יורדת נפגמת חויית הקריאה.

בהמשך הכנס הסתבר שיש עוד עניין קטן שסבתי היקרה לא לקחה בחשבון – כל הנתונים הנ"ל מתייחסים לקריאה מצג המחשב. אין עדיין נתונים מחקריים לגבי מחשבי לוח כדוגמת iPad של אפל וגם לא לגבי קוראי ספרים דיגיטליים דוגמת הקינדל של אמזון, המציג טקסט על גבי מסך בטכנולוגיית e-Ink (סוג של e-Paper) שמשפרת את חוויית הקריאה על ידי חיקוי של הנייר המודפס. מכשירים אלו תופסים תאוצה אדירה בשוק האמריקאי, כפי שאפשר ללמוד מהנתון לפיו ברבעון הראשון של שנת 2010 עברו מכירות הגרסא הדיגיטלית את הגרסא המודפסת, בספרים שיצאו במקביל במהדורה מודפסת לצד מהדורה דיגיטלית.

יש מקום להניח שמכשירים אלו מקרבים את חוויית הקריאה בדיגיטל ומצמצמים את הפער לעומת הפרינט. בנוסף, חלק מהמכשירים יכולים להציע מה שנקרא enhanced reading – היכולת להוסיף תוכן לטקסט הדיגיטלי בזמן הקריאה. למשל הדגשות, הערות שוליים, אינדקסים וכו'.

להגיד לכם שכל זה שכנע את סבתא שלי? ממש לא. סבתא תמיד צודקת. ותמיד יישארו דברים שאייפד לא יכול לעשות…

ומילת תודה: תודה לפרופסור יורם עשת שעזר להגיע למידע. את כל החומר ועוד, כולל מראי מקום לכל העובדות והמחקרים, ניתן למצוא כאן.

וכמובן – תודה לסבתא שלי.

רונן

הכל התחיל לפני כחצי שנה. האמת, לפני כמעט 5 שנים, אבל עד לפני חצי שנה הצלחתי להתחמק מזה J

אז על מה אני מדברת? מסיבת יומהולדת לילדי גן הילדים.
למען הסר ספק: אני מאלו שלא אוהבים מסיבות גדולות לימי הולדת, בטח שלא אוהבת את כל המסיבות ה"קנויות" שמקובלות היום, כגון יומהולדת עם אורית הגלגלית, שוקי הליצן או יותר גרוע, ביער הקסום או בפנטזיית הג'ונגל (אגב… מאחלת לכולכם שיהיו לכם פנטזיות יותר מוצלחות מזו…).
בשנה שעברה, שירה היתה בת 4. היא אמרה שהיתה רוצה מסיבת יומהולדת ואנו (גיל ואנוכי) מייד הנהנו בראשינו ואמרנו בטח, נזמין את כל המשפחה ואולי גם כמה חברים. וכך היה. שבת בבוקר ביער החורשים, הכנו הפעלות לילדים והיה ממש נפלא.
החל מחודש מאי בשנה שעברה, החלו ילדים רבים בגן לחגוג את יום הולדתם במסיבות לכל החברים. מאותו הרגע, שירה התחילה להשמיע קולות מחאה: "גם אני רוצה יומהולדת עם הליצן הזה.. אולי בעצם עם זה… או בכלל ביער או ב…". הסברנו לשירה שראשית, יום הולדתה הוא עוד המון זמן. שנית, אנחנו לא אוהבים את ימי ההולדת עם המפעילים. שלישית, אנחנו לא מתכוונים להוציא סכומי כסף מאוד גדולים על המסיבה (ולאלו מכם שאינם הורים ואינם מצויים בהוויה: יומהולדת עם מפעיל מתחיל ב 1000 ₪ ויש מקומות רבים שגובים מעל 2000 ₪. אני חושבת שזה לא חינוכי ולא כלכלי, והצעתי לשירה יומהולדת בהפקה ביתית, חגיגה אמיתית).
עברה שנה… החלפנו גן… הפעם כבר בשבוע השני ללימודים החלו להפציץ אותנו עם הזמנות לימי ההולדת. כמובן ששירה התעוררה שוב עם האג'נדה שלה: יומהולדת עם מפעיל. בהתחלה נקטנו בטקטיקה שעד היומהולדת שלך יש עוד המון זמן…
מהר מאוד הבנו שאנו חייבים להרגיע את הילדה. היא ממש בלחץ מהעניין הזה שלא ברור לה שתהיה לה מסיבה. זה הגיע למצב שמתוך שינה בלילה היא אמרה: "אמא העוגה של היומהולדת חייבת להיות פרווה. שלא תשכחי. אסור חלבי".
כששמענו את זה, הבנו שאין ברירה וצריך להסביר מה כן יהיה. הסברנו שיומהולדת תהיה, יהיו גם מפעילים, לא אחד! שניים: אמא ואבא J
לא, עוד לא חגגנו את יומהולדת 5. חייבת להודות שבשבוע שעבר נשברנו. פנתה אלינו אמא נוספת מהגן והציע לחגוג לשתי הבנות שלנו ביחד. היא מצאה מועדונית קטנה, עם מורה לספורט שעושה חלטורות במחיר סמלי. ואחרי כל הציונות שהחדרנו בילדה, גם לה תהיה יומהולדת עם מפעיל.
אז מזל טוב לשירה!
דורית

השבוע בחרנו לצאת מהקופסה, למקום רחוק, להזכיר לכם לנשום מדי פעם…
במקום לפרסם פוסט של עובד החברה, אנו ממליצים על יומן מסע מרתק שפורסם ע"י רותם מימון (עובד החברה) שנסע סקפטי וחזר מאוהב:

תיהנו!
שבוע טוב

בשנת 1991 בערב ראש השנה שמרתי במסגרת שירותי הצבאי על בסיס אי שם בדרום הארץ בואכה קסטינה.
שני הזיכרונות נותרו בי מהשמירה הזו בערב ראש השנה,
האחד שהייתי בלי עדשות מגע ובלי משקפיים בטעות, וביקשתי מחבר שישמור יחד איתי וישמש לי כעיניים…
הזיכרון השני הוא שאנחנו מקשיבים למצעד הפזמונים השנתי ושומעים שבמקום הראשון זכה השיר "הקיץ האחרון" ובה השורה הקודרת "אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים ובחורף הזה כבר לא אהיה קיים".
זה היה אחד השירים שפשוט לא ירדו מהשמעות ברדיו ולא ניתן היה לברוח ממנו. היום יש לשיר הזה ערך בויקיפדיה שם למדתי שהוא שבר בזמנו שיר גינס במספר השבועות במקום הראשון בטבלת המצעד וכמובן שהוא בדיעבד נכנס לקטגוריה של "להקה של שיר אחד".
ביום חמישי האחרון נזכרתי לפתע בשיר הזה, בשיחה אקראית עם לקוח. יום חמישי היה יום שרבי, אולי היום החם האחרון ערב תחילתו של סתיו או חורף או משהו ביניהם. סיפרתי ללקוח שאני איש של חורף והוא נזכר בשיר.

זמן קצר לאחר אותו ראש השנה של 1991, התחיל החורף הכי סוער וגשום שידענו בחיינו עד כה.
ואני איש של חורף.
כל החורף ההוא יצאתי ונרטבתי בכל גשם שירד. פעם אפילו קיבלתי נזיפה צבאית על כך, משהו סביב סיכון של רכוש צבאי.
אז 1 בנובמבר הוא תאריך מקסים בעיני, ולא בגלל שמתחילים להדליק אורות ברכב, אלא בגלל ששבעה חודשים קדימה יש מזג אוויר אידיאלי וכמה שיותר קר וגשום כך יותר טוב.
אבל איזה קר ואיזה גשם…
בשנת 97 נפרדתי מעשרים וחמש שנות חיים בירושלים ועברתי לגור בתל אביב.
בתל אביב גיליתי הרבה דברים… אי אפשר שלא.
בין השאר נדהמתי לגלות שבתל אביב אין חורף.
אנשים משתמשים במילה הזו וגם נורא משתדלים להתלבש בהתאם אבל אין לזה הצדקה.
לא באמת קר בתל אביב. כמעט אף פעם.
וכך אני איש של חורף. מצאתי עצמי מתפשר על אחת ההנאות הגדולות שלי, הנאה מחורף אמיתי.
היום יום שישי. כל השבוע הבטחתי לבן שלי שנעשה טיול בגשם (מסתבר שהוא גם בעניין) אבל בחוץ חם אש…
ניסע מחר לירושלים אולי נמצא איזה שלולית
שיהיה לנו חורף טוב J

גדעון